חמישה מיתוסים על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT)

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא בעצם אינטגרציה. הוא כולל שילוב בין הטיפול ההתנהגותי, המלמד אותנו איך להגביר את תדירותן של התנהגויות שיהיו יעילות עבורנו ולהפחית את תדירותן של אלה שמייצרות אצלנו סבל, והטיפול הקוגניטיבי, שמטרתו להשפיע על מערכת היחסים שלנו עם המחשבות ועם הרגשות שלנו- כך שהם יעבדו עבורנו ולא להפך. מחקרים רבים שנערכו במאה השנים האחרונות מראים שהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יעיל להתמודדות עם מגוון של מצבים אנושיים, החל מביטחון עצמי נמוך ועד לקשיים בוויסות רגשי, מהפרעות במצב הרוח וחרדות ועד להפרעות על הרצף הפסיכוטי, ועוד. עם השנים והמחקרים הטיפול התפתח והיום הוא כולל "גל שלישי", עם טיפולים כמו טיפול התנהגותי-דיאלקטי (DBT), טיפול קבלה ומחוייבות (ACT), סכמה תרפיה (SFT) ועוד. שיטות טיפול אלה מרחיבות את היריעה עוד ועוד ושמות לעצמן כמטרה לעזור לאדם לקדם רווחה נפשית וחיים ששווה לחיותם, כפי שהוא מגדיר אותם.

כמומחית וכמדריכת CBT מוסמכת אני נתקלת לא פעם במיתוסים שקשורים לCBT, שמקשים על הפונים-ות להחליט האם CBT מתאים להם-ן. גם בקרב אנשי ונשות מקצוע, שלא מכירים-ות CBT לעומק, ניתן למצוא רבים מהמיתוסים הללו. בשנים האחרונות אני עוסקת הרבה בהפרכתם, ועובדת היותי דוברת מגוון שפות טיפוליות כנראה מסייעת לי לעשות זאת. אני מקווה שכך יהיה גם הפעם.

מיתוס מס. 1: CBT הוא טיפול קצר מועד, שנמשך 12 פגישות.

טיפולי CBT מהגל הראשון (התנהגותי) והשני (קוגניטיבי) הם בעיקרון טיפולים המכוונים להשגת מטרות ספציפיות ומדידות. הם יכולים להיות מבוססים על פרוטוקול ו\או מבוססים על עקרונות טיפוליים מעולם הCBT. הפרוטוקולים הטיפוליים של CBT נחקרו ונחקרים רבות. כשעושים מחקר, פעמים רבות באמת מגבילים את כמות הפגישות הטיפוליות, לצורך המחקר (כדי שניתן יהיה לערוך השוואה בין טיפולים, למשל). בפועל, למרות שנוכל למצוא בספרות פרוטוקולים עם כמות מפגשים מוגדרת מראש, רוב הטיפולים אינם מתנהלים כך. כמות המפגשים תלויה באופי הקושי, במטרות שהוגדרו לטיפול, בחוזק הברית הטיפולית, בעבודה שעושה המטופל-ת בין פגישות, בעצמאות שרוכשת המטופל-ת בעבודה עם העקרונות הטיפוליים ועוד. לכן, כשמבקשים ממני הערכה כמה פגישות נחוצות, אין לי דרך לענות על השאלה הזו (בטח ובטח כשאני לא יודעת מראש באיזה גישה טיפולית אבחר להשתמש בטיפול הנוכחי).

מיתוס מס. 2: CBT הוא טיפול ממוקד סימפטומים.

הטיפול ההתנהגותי מתמקד בהתנהגויות שלנו (פעולות, מחשבות, רגשות וכדומה הם "התנהגויות" עבור טיפול זה). מטרתו לעזור לנו להבין את העקרונות על פיהם נלמדות התנהגויות, בכדי שנוכל להשפיע על ההתנהגויות שלנו ושל אחרים (להפחית\להגביר תדירות של התנהגויות). הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בקוגניציות שלנו (מחשבות ורגשות בעיקר). מטרתו לעזור לנו לראות, בצורה אינטלקטואלית וחווייתית, שמחשבות אינן בהכרח עובדות, ושאנו יכולים-ות להשפיע על גמישות תהליכי החשיבה שלנו ועל מערכת היחסים שלנו עם המחשבות שלנו (אך לא יכולים למנוע ממחשבות\מרגשות לעלות, אם בריאותנו הנפשית חשובה לנו). האם ההתנהגויות שלנו הן סימפטומים? אם כן- אז אולי המיתוס הזה עשוי להיראות נכון לחלק מהא-נשים.

א-ב-ל...

כשאנו נכנסים אל "הגל השלישי", בטח שאיננו יכולים לומר שCBT ממוקד בסימפטומים. DBT עסוק בלעזור למטופל לחיות חיים ששווה לחיותם, ACTמתמקד בגמישות פסיכולוגית ובחיים מכווני ערכים, סכמה תרפיה מתמקדת (בין השאר) בשינוי מערכות היחסים שבין חלקי עצמי שונים שנמצאים בתוכנו על מנת לסייע לנו לקבל מילוי לצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים המשותפים לכולנו...

מיתוס מס. 3: CBT הוא טיפול טכני, ולכן אין בעיה "לשלבו עם פסיכותרפיה" שנותן-ת מטפל-ת אחר-ת.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא פסיכותרפיה לכל דבר ועניין. מתרחשים בו כל התהליכים שמאפיינים גם את הטיפולים האחרים, גם אם מטפלי CBT לא משתמשים באותן המילים בכדי לתאר אותם. במילים אחרות, גם בCBT חשובה ברית טיפולית איתנה ויש עבודה עליה, גם בCBT הטיפול מושפע מההיסטוריה של הפונה, גם בCBT נראה אמביוולנטיות כלפי שינוי ועוד. טיפול CBT שלם כולל התייחסות לכל רבדיו של האדם, הוא יכול להיות מאוד אינטנסיבי והפונה אמור-ה להשקיע בו רבים ממשאביו-ה (ולא רק הרגשיים).

אני, אישית, לא עובדת עם מטופלים-ות שמקבלים-ות במקביל טיפול נוסף. אני מפתחת את עצמי כמטפלת כדי שיהיו באמתחתי גישות טיפוליות מגוונות וכדי לבנות שילובים אינטגרטיביים שיאפשרו לי לנוע ביניהן.

מיתוס מס. 4: CBTלא מתייחס לעבר של האדם.

הטיפול ההתנהגותי של שנות ה2000 בהחלט מתייחס להיסטוריית הלמידה של הפונה, ולהשפעתה על הכאן ועכשיו. הטיפול הקוגניטיבי מכוון לעבוד על הגמשת האמונות שהאדם רכש בעברו כלפי עצמו, העולם שסביבו ועתידו, וההתבוננות והחקירה של אירועי העבר מאפשרת לעשות זאת ביתר יעילות. היכרות עם העבר נחוצה למטפל-ת הCBT בכדי לבנות המשגה (הבנה מיהו-י האדם שעומד-ת מולו-ה) ובכדי לבנות תוכנית טיפולית מותאמת. כשפונה אליי אדם ש"אינו רוצה לדבר על עברו", אני בד"כ מסבירה שזה מראש מגביל את יכולתי לבנות תוכנית מותאמת שתוביל לשינוי.

CBT מתייחס לעברו של האדם כאמצעי להשפעה על ההווה ועל העתיד שלו-ה. אם הטיפול מתמקד בעיקר בעבר, ולא ניכרות תוצאות ביום-יום של האדם- חשוב להביא את השיח על כך אל הטיפול. בסופו של דבר, מטרת הטיפול היא לעזור לאדם לשנות את ההווה ואת העתיד.

מיתוס מס. 5: מספיק לקחת קורס קצר\לקרוא ספר בשביל להשתמש בCBT.

אחרי שקראת עד לפה, אני מקווה שזה כבר ברור שCBT אינו "פרוטוקול טכני", אלא גישת טיפול עם הנחות מוצא, עקרונות עבודה והתערבויות מגוונות. לימודי CBT לוקחים לפחות שנתיים כיוון שיש חומר רב ללמוד והתערבויות רבות לתרגל, כמו גם כיוון שיש חשיבות בעיבוד ובהטמעה של התכנים בחשיבתו-ה של המטפל-ת ובצבירת ניסיון. על כן, כשמטפל-ת אומר-ת שהטיפול שלו-ה "משלב CBT", חשוב לי לדעת מה היקף ההכשרה שלו-ה. בנוסף, כיוון שבישראל אין חוק להסדרת פסיכותרפיה, כל אדם יכול לקרוא לעצמו "פסיכותרפיסט" וישנם בשוק "קורסי CBT" בני כמה שבועות\לא-נשים שאינם-ן בעלי-ות תואר טיפולי, חשוב בעיניי לוודא שהמטפל-ת שפונים אליו-ה אכן למד-ה תואר טיפולי (תואר שני בפסיכולוגיה, בעבודה סוציאלית, בטיפול באומנות, בריפוי בעיסוק-בהתמחות של בריאות הנפש וכדומה).