האם שמת לב לאושר היום?

כבר יותר משנה שאנחנו עוברים טלטלה מאוד משמעותית, ולא משנה מה דעתנו על מה שקרה ושקורה. אני חווה בתוך עצמי ורואה אצל מי שסביבי את הכאב, את העצב, את הכעס, את החרדה, את השחיקה וחוסר הסבלנות. אני חושבת שקצב המאורעות מהיר מכדי שהלב יוכל להכיל אותם, מהיר מכדי שהמוח יוכל לעבד אותם.

אצל כל אחד ואחת מאיתנו האירועים לוחצים על ה"כפתורים" שנוצרו אצלנו במהלך חיינו. מי שלמד לחשוב שהעולם מסוכן- מקבל לכך יותר אישוש והאמונה הזו יכולה להפוך ליותר מרכזית בחייו. מי שלמד לחשוב שהוא חסר ערך- עשוי להישטף בתוך מחול השדים של המחשבות על תרומתו הבלתי מספקת ושל רגשות אשמה ובושה. מי שלמד לחשוב שהעתיד תלוי רק בו- אולי מרגיש חוסר אונים מצמית, ואולי זעם שמרגיש כמעט בלתי נשלט.

אל תטעו לחשוב שאם אתם לא חושפים את עצמכם לחדשות, אז כל זה לא נוגע בכם. לא ממש ניתן בישראל של יוני 2025 להסתובב בחוץ מבלי לראות תמונה\משפט\כרזה שתזכיר, והתשובה הנדושה "בסדר", לשאלה הכללית "מה שלומך?", כבר לא כל כך שמישה. הגיוני שלא נרצה לפגוש את מה שלא נעים. יחד עם זאת, גם אם נדמה לנו שאנחנו מצליחים להימנע מרגשות לא נעימים, ממחשבות קשות, מתחושות גופניות מציקות, הם שם. הם פחות במודעות, אך הם שם. וכשהם לא במודעות המלאה שלנו- אנחנו לא יכולים לעבוד איתם לטובתנו. הם נצברים, מחכים לאירוע שיהווה הקש ששבר את גב הגמל.

במקביל לדחיקת החוויות הלא נעימות, שהיא מובנת (גם אם לעיתים קרובות בעלת מחירים כבדים ולא יעילה לטווח הארוך), מסתבר שאנחנו גם לא תמיד ערים לחוויות הנעימות. "לצערנו, רק לעיתים רחוקות אנחנו מזהים רגעים מאושרים בשעה שאנו חווים אותם" אמרה נטליה גינצבורג. המוח שלנו, שמטרתו האבולוציונית להגדיל את הסיכוי שנשרוד ושנביא לעולם צאצאים, משתמש מאז היווצרותנו ברגשות, בכדי להעביר מידע לנו ולאחרים על מה שקורה ולארגן אותנו לפעולה. הוא פחות עסוק ברווחה הנפשית שלנו, שברוב שנות ההתפתחות של האנושות העיסוק בה היה הדובדבן שעל הקצפת, נחלתם של מעטים. אנחנו יודעים היום את מה שהמוח שלנו עוד לא התפתח אבולוציונית להבין: שחוויות נעימות ורגשות נעימים חיוניים לחוסן שלנו, ליכולת שלנו להתמודד עם משברים וקשיים (יכולת שמגדילה את סיכויינו לשרוד ולהביא צאצאים, ואולי יום אחד המוח האנושי יפעל גם לכיוון הזה). אך זה לא מספיק לעשות דברים נעימים, עלינו להיות נוכחים ברגעים האלה, לתת למחשבות, לרגשות ולתחושות הנעימים להכנס, למלא אותנו, לעטוף אותנו, בכדי להגביר את החוסן שלנו. ועלינו לעשות את זה בתדירות גבוהה ובאופן עקבי בכדי שהמוח שלנו יתרגל ויאפשר לנו יותר רגעים כאלה, עם פחות הפרעות מבפנים (כי המוח שלנו מתוכנת לומר: "הלו?! מה את עושה?! יש בעיות לפתור עכשיו! לא אכפת לי שאת רוצה להנות מהרגע הזה שאת מלטפת את החתולה שלך, אין בזה צורך!").

אז מה עושים?

1. עושים רשימה של פעילויות שמעלות רגשות, מחשבות ותחושות נעימים (רגשות כמו שלווה, אהבה, שמחה, התרגשות וכדומה). דאגו לייצר רשימה שיש בה פעילויות קצרות (כמו הקשבה של 3 דקות לשיר אהוב) לצד פעילויות ארוכות (כמו פיקניק בטבע). פעילויות שאפשר לעשות לבד, וכאלה שעלינו לעשות יחד עם אחרים.

2. הכניסו ליומן התראה חוזרת שתזכיר לכם לעשות את הפעילות הנעימה. עדיף עוד יותר: לכתוב ביומן בכל יום איזו פעילות תעשו ובאיזה שעה.

3. במהלך הפעילות המהנה, תרגלו קשיבות (Mindfulness) לרגש הנעים: תנו לחוויה הנעימה לעטוף אותכם. במידה ועולה חוויה אחרת במהלך הפעילות- שימו לב לחוויה שעולה והחזירו את תשומת ליבכם אל הרגש\התחושה\המחשבה הנעים\ה (מבלי להאבק בחוויה הלא נעימה שעולה ומבלי להידבק אליה). קשיבות היא מיומנות שמצריכה תרגול מגוון, וברגע שתשלטו בה היא תאפשר לכם לקחת את המושכות של חייכם מהטייס האוטומטי שמפעיל אותם.

הזמן להתחיל הוא עכשיו. אלה אינן מותרות וזה לא "הדובדבן שעל הקצפת". אל לנו לחכות "לרגע הנכון", או "לזמן המתאים". כולנו זקוקים לרגעי החסד האלה בכדי שהמערכת הפנימית שלנו תוכל להמשיך להתמודד עם מה שאנחנו פוגשים, באופן שממזער בעיות עתידיות.

בהצלחה:-).

קרן.