בצעד הראשון שאדם עושה תלויים שאר צעדיו?

"בצעד הראשון שאדם עושה תלויים שאר צעדיו." (וולטר)

אנחנו כל הזמן מדברים אל עצמנו. או, יותר נכון, התודעה שלנו כל הזמן מדברת אלינו, באמצעות מחשבות, רגשות, תחושות, זיכרונות, אסוציאציות, תמונות... ואנחנו- נוטים להקשיב לה. אנו נוטים להקשיב לה, וגם לחשוב שכל דבר שהיא אומרת נכון, כמו העובדה שמחר בבוקר שוב נראה את השמש. אולם, אמונה ללא סייגים למה שעולה בתודעה היא בבסיסו של כל קושי נפשי, יאמרו הבודהיסטים, וגם מטפלי הCBT. מה שאנו חושבים, הדרך שבה אנו מפרשים את חמשת החושים שלנו, אינם עובדות כלל וכלל. אלה רק מחשבות הנובעות מתוך זרעי הקארמה שלנו, יאמרו הבודהיסטים. אלה רק פרשנויות שגויות שלמדנו, יאמרו מטפלי הCBT. כך או כך, בין אם נישען על תבונה בת יותר מ2500 שנים, או על מחקרים מלפני 100 שנה- התוצאה היא זהה: כדאי להוסיף סימן שאלה למה שעובר לנו בתודעה.

וולטר כתב: "בצעד הראשון שאדם עושה תלויים שאר צעדיו". כשקראתי את המשפט הזה לראשונה, התודעה שלי אהבה אותו. הוא נשמע לי אופטימי, מעודד לעשות את הצעד הראשון (שכידוע, הוא הקשה מכולם). כשהחלטתי לכתוב על המשפט הזה, שנים לאחר שנתקלתי בו לראשונה, התודעה שלי כבר לא אהבה אותו. הוא נשמע לי מקבע, כולא, סוגר. אותו משפט, אותה קרן (?), בשנים שונות, רואה במשפט שני הפכים. במציאות שלנו אין צורך שיעברו שנים כדי שתעלה לנו בתודעה פרשנות אחרת בדיוק לאותו אירוע. כשאנו במצב רוח טוב וחבר\ה לא עונה לטלפון, נאמר לעצמנו שהוא\היא בטח עסוק\ה, ונתקשר מאוחר יותר. כשאנחנו מצב רוח רע וחבר\ה לא עונה לטלפון, נאמר לעצמנו שהוא\היא בטח מסננן\ת אותנו, ונכנס למחול שדים בתוך הראש שלנו. אותו מצב, אותו אדם, מצב רוח שונה. אז איפה נמצאת האמת?

בשני המקרים הללו, ה"אמת" נמצאת אצל האדם השני. יחד עם זאת, אנו לעיתים קרובות עשויים לפספס אותה כי אנחנו מאוד בטוחים בפרשנות שלנו. אותה פרשנות שתלויה בכל כך הרבה גורמים והכי פחות תלויה במציאות העכשווית.

אז, מה עושים?

הטיפול הקוגניטיבי מציע לבדוק את המחשבות שלנו, כשהן מייצרות לנו כאב, ולשם כך מציע מספר שיטות. אחת השיטות האהובות עליי היא ההפרכה האמפירית, שהופכת אותנו למדענים בתוך החיים האישיים שלנו. לפי השיטה הזו, כל מה שעליך לעשות הוא להתבונן במחשבה ולשאול את עצמך: איזה הוכחות יש לי שהמחשבה הזו נכונה? איזה הוכחות יש לי שהמחשבה הזו אינה נכונה? חשוב לוודא שההוכחות שאת\ה מציג\ה לעצמך הן הוכחות מציאותיות ולא עוד מחשבות שיש בהן הטיות חשיבה.

דרך נוספת לעבוד עם המחשבות שלנו, שמציע הטיפול הקוגניטיבי וגם מציעה תרפיית קבלה ומחוייבות (ACT), היא לבדוק האם ההיאחזות במחשבה שעלתה מועילה לנו. במקרה הזה נשאל את עצמנו: האם ההיאחזות במחשבה מועילה לי? מה היתרונות ומה החסרונות שבהיאחזות במחשבה? גם כאן, חשוב שהיתרונות והחסרונות שניתן לעצמנו יהיו מציאותיות, ולא עוד מחשבות שיש בהן הטיות.

אני מציעה לך את אחת המטאפורות האהובות עליי בהקשר זה: מטאפורת מסוע הסושי. אפשר להמשיל את הקוגניציות העולות בתודעה שלנו למנות של סושי על מסוע במסעדת סושי. עובדי המטבח (הנוירונים במוח) עמלים להוציא עוד ועוד מנות (קוגניציות) אל המסוע, בעוד הלקוחות (אנחנו) לוקחים מהמסוע את המנות (הקוגניציות) אותן הם מעוניינים לאכול. השף (התודעה) רואה איזה מנות נלקחות, ומאיץ בעובדי המטבח להכין עוד ועוד מהמנות (הקוגניציות) הללו: "חבר'ה, המנה של 'אני לא שווה מספיק' הולכת נהדר! תוציאו לי עוד מנות כאלה!". וכך, אנו מוצאים את עצמנו במעגל סגור עם סוגי קוגניציות מסוימים. אנחנו הופכים להיות טובים מאוד בלחשוב את המחשבות הללו, כמו שאנו נהיים טובים יותר בדברים אחרים שאנחנו מתרגלים. יחד עם זאת, ישנה אפשרות אחרת: לפעול כפי שמציעה מטאפורת מסוע הסושי של Russ Harris.

אני בוחרת להישאר עם הפרשנות הראשונה שלי למשפט של וולטר, זו שיש בה חופש ושחרור לפעול. זו שאומרת שיש לנו, בני האנוש, גמישות: גם אם עשיתי צעד אחד לכיוון אחד, אין זה אומר שאין ביכולתי לשנות את הכיוון. הפרשנות הזו מועילה לי יותר. במה את\ה בוחר\ת?