אני לא הולכת בתלם.

אני לא הולכת בתלם.

אני חושבת שזה התחיל לקראת ההחלטה על השירות הצבאי, עם ההחלטה לשרת רחוק מהבית, שהיתה לא צפויה לרוב מי שהיה אז סביבי. זה המשיך אחרי הצבא, כשרציתי לכבוש את הפחדים ו(בין השאר) הוצאתי רישיון לאופנוע וקניתי לי אופנוע "חדש עם הניילונים" מהכסף הפרטי שלי. הייתי אז בת 21.

מאז עשיתי ואני עושה עוד כמה וכמה החלטות שהיו שונות מההחלטות של הא-נשים שהיו סביבי. חלקן החלטות אידיולוגיות וערכיות, חלקן כי הלכתי אל המקומות שאליהם הלב לקח. שילמתי ואני משלמת עליהן מחירים, לעיתים. ועדיין-אני לא הולכת בתלם.

ההבנה הזו עלתה אצלי שוב היום, באמצע שיעור CBS (מדעים התנהגותיים-הקשריים) שלימדתי, כשזרקתי אל חלל האוויר מספר פעמים (ואולי לנוכח תדהמת התלמידים-ות): "אני בהביוריסטית גאה!".

לטיפול ההתנהגותי, בהביוריזם, יש יחסי ציבור איומים. כנראה עוד מימיו של סקינר, שספג פייק-ניוז עם סיפורים על כך שהוא מגדל את ביתו ב"תיבת סקינר", ושטענו כלפיו שהוא מנסה לבנות חברה אנושית רובוטית, כשכל מה שהוא ביקש זה לסייע לא-נשים לבנות חברה שמאפשרת לפרטים שבה להביא את יכולותיהם לידי ביטוי. מעניין כמה מיחסי הציבור הגרועים הללו קשור לפוליטיקה שבין 2 זרמים (פסיכואנליזה ובהביוריזם) של הבנת האדם ש"נלחמים" על הביקוש בשוק. בכל מקרה, התוצאה של התהליך הזה (ותהליכים נוספים שקרו, חלקם לגמרי באחריות בהביוריסטים) היא שברוב המקומות עולה בי המחשבה שלהיות "בהביוריסטית" זה להיות בתחתית פירמידת ה"יוקרה" של הפסיכותרפיה. ואז עולה בי החשש איך יסתכלו עליי, אם רק ידעו.

עם הרזומה שצברתי עד היום, אני בקלות יכולה לטשטש את היותי בהביוריסטית. אני בעצם סכמה תרפיסטית! (גם) או: אני "מטפלת אינטגרטיבית"! (גם). או שאני בכלל DBTיסטית (גם) או (גם) "מטפלת ACT" (שתי האחרונות גירסאות של טיפול התנהגותי שהן קצת יותר מקובלות בקרב מטפלים-ות, וגם זה- לאחר שלעיתים קרובות מרוקנים את הטיפולים הללו מהבסיס ההתנהגותי שלהם).

ועדיין, אני לא יכולה להתחמק מזה. בסופו של דבר אני מטפלת התנהגותית. מלהיב אותי לדעת את המכניקה של הצעדים הטיפוליים שאני עושה. פעם אחר פעם "להרים את מכסה המנוע" של הטיפול, ללמוד להבין, לנבא ולהשפיע על התנהגות ולהתכוונן בצורה יותר מדוייקת אל מי שמולי ואל עצמי. מרגש אותי לראות את העיניים המאירות של הקולגות שלי בקבוצת הקריאה, של המודרכים-ות והתלמידים-ות שלי כשהשפה ההתנהגותית המורכבת הופכת לברורה, וההתבוננות בהתנהגות הופכת להיות דומה להתבוננות בסדרות המספרים המרצדים בירוק מסרטי המטריקס. אלה שבונים עבור האנשים החיים בתוך המטריקס את העולם שלהם, ולא מאפשרים להם לראות את העולם האמיתי כפי שהוא.

הסקרנות של הקבוצה החדשה שהתחלתי ללמד היום (שנה ג' של מרכז "שילוב") חיברה אותי להתרגשות הזו ביתר שאת. אני מרגישה את צרות העין והשמחה העולות בי על כך שהוא-ן זוכה-ות להיות בנקודה הזו שבה האסימונים נופלים (למישהו יש מטאפורה יותר בת זמננו לזה?). עבורי אלה היו רגעים מכוננים.

אז... אני יוצאת מהארון. אני בהביוריסטית גאה.

השנה אני הולכת ללמד בהביוריזם, יותר מהכל. בתוך DBT, מתחת לACT וגם בפני עצמו. ואני מקווה שאחרים-ות ידבקו בהתרגשות שלי, יפתחו את הלב ואת הראש, ויראו מעבר לסטיגמות, למיתוסים ול"יוקרה". אני מקווה שהרבה הרבה אחרים-ות ירצו להעמיק, באמת להבין מה עובד בטיפולים האלה. שיחליטו לא ללכת בתלם שסללו לנו, של טיפולים התנהגותיים שנותרה מהם בעיקר קליפה. בואו נחזיר סופסוף את הבהביוריזם אל הDBT, אל הACT ואפילו אל הCBT. בסופו של דבר, ככה הטיפולים האלה בנויים, כך הם נחקרים ברחבי העולם, וככה הם ממצים את מלוא הפוטנציאל שלהם. יאללה, אחריי!😃

(התמונות, עם האופנוע השני שלי, שמאוד לא אהב ללכת בתלם😂).